אהבת עקיבא ורחל

רבי עקיבא היה מחכמי התורה הגדולים בתקופת המשנה. על התהליך שבו התחיל ללמוד יש עוד סיפור, ובו מתואר שהוא ראה אבן שנשחקה מהמים, והדבר גרם לו להבין שגם בגיל ארבעים אפשר ללמוד. 

על רחל מסופר גם שהיא עודדה את עקיבא לא רק ללכת וללמוד בבית המדרש אף על פי שהיה מרוחק, אלא גם להישאר אצל רבותיו ככל שיידרש. באותם זמנים נסיעה הביתה ממקום רחוק הייתה גוזלת ממנו שבועות של לימוד, ורחל לא רצתה שיוותר עליהם. פעם אחת חזר עקיבא הביתה, ולפני שנכנס שמע אותה אומרת לשכן שאילו עקיבא היה שומע לה, היה נשאר ללמוד זמן כפול מהזמן שלמד עד אז. אמר עקיבא לעצמו: "אם כן, ברשות אני עושה", ולאחר שקיבל את הסכמתה, הסתובב וחזר ללימודו.

לאחר שנים, כשהיה לרב גדול והיו לו אלפי תלמידים, הוא זכר למי עליו להכיר טובה. כאשר שב לבסוף הביתה, באה רחל לקראתו בבגדיה הבלויים, כרעה לרגליו והחלה לנשקו. תלמידיו הרבים לא הכירוה ודחפו אותה משום שחשבו שהיא אישה פשוטה, אך הוא אמר להם: "עזבוה, שלי ושלכם – שלה הוא. כל התורה שכולנו למדנו – בזכותה".

גם אם איננו מבינים צורת חיים זו, הסיפורים האלה מלמדים אותנו על הקרבה למען מטרות שחשובות לבני הזוג, גם אם הם בכל זאת מעוררים את השאלה איפה הגבול בין ויתור לביטול עצמי. היום קל הרבה יותר לנסוע ממקום למקום, אך אפשר לתת לתלמידים דוגמאות מימינו, למשל משפחות שלמות שעוקרות את החיים שלהן לארץ אחרת, הרחק מחברים ומשפחה, לתרבות ולשפה זרה, למען הקריירה של אחד מבני המשפחה או בשליחות המדינה. יש גם אנשים שמרבית עבודתם בארץ אחרת והם חוזרים הביתה רק פעם בכמה שבועות, בכירים בצבא שרואים מעט את משפחתם ועוד. כל אלו הם הקרבות שאם הם נעשים מתוך רצון והבנה משותפים, הם מבטאים את החוזק של האהבה.