אחים גדולים, אחים קטנים

מה אני אשם שאני גדול?

שולמית הראבן

 

מָה אֲנִי אָשֵׁם שֶׁאֲנִי גָּדוֹל?

לְאָחִי הַקָּטָן הֵם מַרְשִׁים הַכֹּל.

לִמְרֹחַ בְּשׁוֹקוֹ אֶת כָּל הַמַּפָּה,

לִשְׁפֹּךְ אֶת הַמִּיץ עַל כָּל הַסַּפָּה.

אֶתְמוֹל הוּא טִפֵּס עַל שִׁדָּה –

וְנֶעֱמַד.

אָז מָה הֵם אָמְרוּ?

הוּא קָטָן, הוּא עוֹד יִלְמַד.

 

אִם אֲנִי הָיִיתִי עוֹשֶׂה כָּאֵלֶּה דְּבָרִים,

כְּבָר הָיִיתִי חוֹטֵף מֵהַהוֹרִים:

אַתָּה כְּבָר גָּדוֹל, יוֹדֵעַ לֶאֱכֹל,

יוֹדֵעַ עַל מָה הַהוֹרִים כּוֹעֲסִים,

יוֹדֵעַ מָה עוֹשִׂים וּמָה לֹא עוֹשִׂים,

וְשֶׁעַל שִׁדּוֹת לֹא מְטַפְּסִים.

 

יֶלֶד גָּדוֹל צָרִיךְ לָדַעַת

בַּמֶּה לָגַעַת וּבַמֶּה לֹא לָגַעַת.

 

אָז מָה אֲנִי אָשֵׁם שֶׁאֲנִי גָּדוֹל?

זֶה לֹא בִּגְלַל מָה וְלֹא בִּגְלַל מִי,

אֲנִי פָּשׁוּט גָּדֵל מֵעַצְמִי,

וַהֲרֵי הֵם רוֹצִים שֶׁאֲנִי אֶגְדַּל,

אָז זֶה לֹא פֵיר בִּכְלָל.

 

בָּעֶרֶב, בַּבַּיִת, כְּשֶׁכְּבָר אִישׁ לֹא עָסוּק,

אֲנִי מַצִּיעַ שֶׁנַּחְלִיט בְּדִיּוּק

אֵיפֹה מֻתָּר לִי לִהְיוֹת שׁוֹבָב

שֶׁאַף אֶחָד לֹא צוֹעֵק עָלָיו.

כִּי אֲנִי שׁוֹאֵל:

מָתַי מֻתָּר לִי לְהִשְׁתּוֹלֵל?

תַּחְלִיטוּ מָתַי וְתַחְלִיטוּ אֵיךְ

שֶׁגַּם אֲנִי אוּכַל קְצָת לְלַכְלֵךְ,

בְּלִי כְּעָסִים וּבְלִי צְעָקוֹת,

וַאֲנִי מַבְטִיחַ גַּם לְנַקּוֹת,

כִּי אַחֲרֵי שֶׁהָיִיתִי קְצָת תִּינוֹקִי,

אָשֹׁוּב לִהְיוֹת גַּם גָּדוֹל, גַּם נָקִי,

וְלֹא אֲטַפֵּס עַל שִׁדָּה –

רַק פַּעַם אַחַת וִיחִידָה.

 

שולמית הראבן, מה אני אשם שאני גדול?, דביר, תל אביב תשנ"ט-1999