איך ממציאים סיפור?
בהקדמה לספר אמיל והבלשים הסופר אריך קסטנר מתאר כיצד נולד רעיון העלילה משכיבה על הרצפה והתבוננות ברגלי שולחנות וכיסאות.
הַסִּפּוּר בִּכְלָל עוֹד לֹא מַתְחִיל
לָכֶם הֲרֵי אֲנִי יָכוֹל לְגַמְרֵי בְּשֶׁקֶט לְסַפֵּר: הָעִנְיָן עִם אֶמִיל נָפַל גַּם עָלַי בְּהַפְתָּעָה. הָאֱמֶת הִיא, שֶׁרָצִיתִי לִכְתֹּב סֵפֶר אַחֵר לְגַמְרֵי. סֵפֶר שֶׁבּוֹ יִנְקְשׁוּ שִׁנֵּי הַנְּמֵרִים מֵרֹב פַּחַד, וְיִנְקְשׁוּ גַּם אֵלֶּה בָּאֵלֶּה עֲצֵי הַדֶּקֶל וַעֲצֵי הַקּוֹקוֹס. וְאוֹכֶלֶת הָאָדָם הַקְּטַנָּה, הַיַּלְדָּה שֶׁגּוּפָהּ מְשֻׁבָּץ שָׁחֹר לָבָן, זוֹ שֶׁחָצְתָה בִּשְׂחִיָּה אֶת הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט רַק כְּדֵי לִקְנוֹת לְעַצְמָהּ בְּסַן פְרַנְסִיסְקוֹ מִבְרֶשֶׁת שִׁנַּיִם אֵצֶל חֶבְרַת דְּרִינְקְווֹטֶר, תִּקָּרֵא פֶּטְרוֹזִילְיָה. וְזֶה יִהְיֶה רַק שְׁמָהּ הַפְּרָטִי כַּמּוּבָן.
[…]
אֲבָל הַסִּפּוּר לֹא הִגִּיעַ, וַאֲנִי כְּבָר הִתְחַלְתִּי לִקְפֹּא. סָגַרְתִּי בְּכַעַס אֶת הַחַלּוֹן וְרַצְתִּי חֲמִשִּׁים וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים סָבִיב לְשֻׁלְחָן. גַּם זֶה לֹא עָזַר. אָז הִתְפַּרְקַדְתִּי, בְּדִיּוּק כְּמוֹ קֹדֶם, עַל הָרִצְפָּה, וְהֶעֱבַרְתִּי אֶת הַזְּמַן בְּמַחֲשָׁבוֹת עֲמֻקּוֹת.
כְּשֶׁשּׁוֹכְבִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן עַל רִצְפַּת הַחֶדֶר, מְקַבֵּל הָעוֹלָם פָּנִים אֲחֵרוֹת לְגַמְרֵי. רוֹאִים רַגְלַיִם שֶׁל כִּסְאוֹת, נַעֲלֵי בַּיִת, פְּרָחִים רְקוּמִים עַל שְׁטִיחִים, אֵפֶר שֶׁל סִיגָרִיּוֹת, תַּלְתַּלִּים שֶׁל אָבָק, רַגְלֵי שֻׁלְחָן (שֶׁבְּגֶרְמָנִית נִקְרָאוֹת טִישְׁבַּיִן, וּמִיָּד תָּבִינוּ שֶׁזֶּה חָשׁוּב – הַמְּתַרְגֵּם), וְגַם אֶת הַכְּפָפָה הַשְּׂמָאלִית שֶׁחִפַּשְׂתָּ לִפְנֵי שְׁלֹשָׁה יָמִים בָּאָרוֹן, תּוּכַל לִמְצֹא מִתַּחַת לַסַּפָּה. אָז שָׁכַבְתִּי לִי סַקְרָן עַל רִצְפַּת הַחֶדֶר שֶׁלִּי וְסָקַרְתִּי אֶת הַסְּבִיבָה, לְשֵׁם שִׁנּוּי מִלְּמַטָּה בִּמְקוֹם מִלְּמַעְלָה, וְרָשַׁמְתִּי לְפָנַי בִּפְלִיאָה רַבָּה שֶׁלְּרַגְלֵי הַכִּסְאוֹת יֵשׁ שׁוֹקַיִם. שׁוֹקַיִם אֲמִתִּיּוֹת, חֲזָקוֹת וְכֵהוֹת, כְּמוֹ רַגְלֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי שֵׁבֶט אַפְרִיקָנִי אוֹ תַּלְמִידִים הַגּוֹרְבִים גַּרְבַּיִם חוּמִים. וּבְעוֹד אֲנִי סוֹפֵר רַגְלֵי כִּסְאוֹת וְרַגְלֵי שֻׁלְחָנוֹת (טִישְׁבַּיְנִים) כְּדֵי לָדַעַת כַּמָּה אַפְרִיקָנִים אוֹ כַּמָּה תַּלְמִידִים מִסְתּוֹבְבִים אֶצְלִי עַל הַשָּׁטִיחַ, בָּא לִי הָרַעְיוֹן לִכְתֹּב עַל אֶמִיל! אוּלַי כִּי חָשַׁבְתִּי בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע עַל תַּלְמִידִים עִם גַּרְבַּיִם חוּמִים? אוֹ אוּלַי כִּי שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ הָיָה טִישְׁבַּיִן? מִכָּל מָקוֹם, הָרַעֲיוֹן הַזֶּה עָלָה בְּרֹאשִׁי בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע. שָׁכַבְתִּי לִי בְּשֶׁקֶט גָּמוּר, כִּי מַחֲשָׁבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת הַמִּתְקָרְבִים אֵלֵינוּ, מִתְנַהֲגִים כְּמוֹ כְּלָבִים מֻכִּים, אִם עוֹשִׂים לְעֶבְרָם תְּנוּעָה חַדָּה מִדַּי, אוֹ אוֹמְרִים לָהֶם מַשֶּׁהוּ, אוֹ סְתָם רוֹצִים לְלַטֵּף אוֹתָם – זוּוּוּוּוּם, הֵם מִסְתַּלְּקִים: וְאָז אֶפְשָׁר לְגַבֵּל שְׂעָרוֹת עַל כַּף הַיָּד עַד שֶׁהֵם מְעִזִּים שׁוּב לְהִתְקָרֵב. אָז שָׁכַבְתִּי לִי בְּלִי לָזוּז וְחִיַּכְתִּי אֶל הָרַעְיוֹן שֶׁלִּי בַּחֲבִיבוּת. רָצִיתִי לָתֵת לוֹ לֶאֱזֹר אֹמֶץ. הוּא נִרְגַּע קְצָת וְהֵחֵל לָתֵת בִּי מְעַט אֵמוּן. הוּא הִתְקָרֵב צַעַד וְעוֹד צַעַד… אָז תָּפַשְׂתִּי אוֹתוֹ בְּעָרְפּוֹ וְלָכַדְתִּי אוֹתוֹ. אֶת הָעֹרֶף כַּמּוּבָן. זֶה הָיָה בֵּינְתַיִם גַּם כָּל מָה שֶׁהִצְלַחְתִּי לִתְפֹּשׂ. כִּי יֵשׁ הֶבְדֵּל גָּדוֹל אִם תּוֹפְשִׂים כֶּלֶב בְּרַעְמַת הַשֵּׂעָר שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁמְּנַסִּים לְהִזָּכֵר בְּרַעְיוֹן לְסִפּוּר. תָּפַשְׂתָּ כֶּלֶב בְּעָרְפּוֹ, כֻּלּוֹ בְּיָדְךָ, לְטוֹב אוֹ לְרַע. רַגְלָיו, אַפּוֹ, זְנָבוֹ וְכָל מָה שֶׁעוֹד שַׁיָּךְ לְבַעַל הַחַיִּים הַזֶּה. אֲבָל זִכְרוֹנוֹת תּוֹפְשִׂים אַחֶרֶת. זִכְרוֹנוֹת לוֹכְדִים בְּמָנוֹת קְצוּבוֹת. קֹדֶם אוּלַי אוֹחֲזִים בַּבְּלוֹרִית. אַחַר כָּךְ עָפָה וּמִצְטָרֶפֶת אוּלַי הָרֶגֶל הַקִּדְמִית הַשְּׂמָאלִית, וְאַחֲרֶיהָ הַיָּרֵךְ הַיְּמָנִית, אַחֲרֶיהָ הַגַּב וְאָז הַחֵלֶק הָאֲחוֹרִי, חֵלֶק אַחַר חֵלֶק, נֵתַח אַחַר נֵתַח. וְאָז, כְּשֶׁאַתָּה כְּבָר בָּטוּחַ שֶׁכָּל הַסִּפּוּר בְּיָדְךָ, מַגִּיעַ בַּחֲרִיקָה עַלִּיזָה עוֹד בְּדַל אֹזֶן. וְאָז סוֹף סוֹף, אִם הִתְמַזֵּל מַזָּלְךָ, כָּל הַסִּפּוּר בְּיָדְךָ. […]
כָּךְ בְּדִיּוּק קָרָה עִם הַסִּפּוּר שֶׁלִּי כַּאֲשֶׁר שָׁכַבְתִּי בַּחֶדֶר וְסָפַרְתִּי רַגְלֵי שֻׁלְחָן וְחָשַׁבְתִּי עַל אֶמִיל. גַּם לָכֶם בֶּטַח קָרוּ דְּבָרִים כָּאֵלֶּה. שָׁכַבְתִּי שָׁם וְלָכַדְתִּי אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁנָּחֲתוּ עָלַי מִכָּל עֶבְרֵי רָאשִׁי, כְּפִי שֶׁקּוֹרֶה עִם רַעְיוֹנוֹת. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אִרְגַּנְתִּי לִי אֶת הַכֹּל וְהַסִּפּוּר הָיָה מוּכָן. עַכְשָׁו רַק הָיִיתִי צָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב וּלְהַעֲלוֹתוֹ עַל נְיָר לְפִי הַסֵּדֶר.
זֶה בְּדִיּוּק מָה שֶׁעָשִׂיתִי כַּמּוּבָן. כִּי אִלְמָלֵא עָשִׂיתִי זֹאת, לֹא הֱיִיתֶם מַחֲזִיקִים עַכְשָׁו בִּידֵיכֶם אֶת הַסֵּפֶר הַמּוּכָן עַל אֶמִיל.
אריך קסטנר, אמיל והבלשים, תרגום: מיכאל דק, אחיאסף, תל אביב 1999, עמ' 9–17
אריך קסטנר (1974-1899) היה סופר ילדים גרמני אהוב. ספרי הילדים שכתב היו פורצי דרך בהיותם ריאליסטיים ברובם ומעצם עיסוקם בילדים בני זמנו והתרחשות הסיפורים בסביבה עירונית מודרנית. אמיל והבלשים הוא ספרו הראשון שפרץ לו דרך ב-1929. הספר מספר על אמיל טישביין, ילד הנוסע ברכבת אל ברלין לבקר את דודתו וסבתו, ובדרך נשדד. אמיל יוצא למסע בלשי בעזרתם של חבורת נערים ובת דודתו. הם עוקבים אחר הגנב ברחבי ברלין ולבסוף תופסים אותו בבנק.
בהקדמה לספר קסטנר כותב על הניסיון למצוא סיפור לספר ועל כוונתו בתחילה לכתוב סיפור דמיוני שיתרחש בים הדרומי שבו לא היה מעולם. בהמשך הוא מבין שעליו לכתוב על דברים מוכרים לו מחייו ושילדים מתעניינים בהם מאוד בחיי היום-יום המציאותיים, ממש כמו מבוגרים. לבסוף לאחר שהדובר מנסה למצוא רעיון לסיפור בדרכים שונות, הוא נשכב על רצפת הבית, וההתבוננות ברגלי שולחנות, שבגרמנית נקראים "טישביין", מעוררת אותו לכתוב על הילד אמיל טישביין.
תכל'ס איך ניגשים לנושא?
- בקשו מהתלמידים לחשוב על רעיון לסיפור שהיו רוצים לכתוב. הקדישו לכך לפחות שלוש דקות.
- קראו יחד את הקטע מההקדמה לסיפור אמיל והבלשים. לפני כן הסבירו שזו ההקדמה לספר שמתארת כיצד הסיפור נולד אצל הסופר – בתחילה הוא התכוון לכתוב סיפור דמיוני, אבל לבסוף הבין שילדים מתעניינים יותר בדברים שקורים בחיים האמתיים.
מדברים
- מה הסופר מנסה למצוא כשהוא נשכב על הרצפה? כיצד הוא מוצא זאת לבסוף?
- איך הרגשתם כשניסיתם למצוא רעיון לסיפור? זה היה קל או קשה? למה?
- כיצד אפשר למצוא רעיונות לסיפור?
- למה בכלל להתאמץ לחפש רעיון כשהוא אינו מגיע מעצמו? מה נותן לנו החיפוש אחר רעיון?
- האם היצירה הסופית תמיד דומה לרעיון? מה זה מלמד על רעיונות?
אפשר גם
- אפשר להציב תיבת רעיונות, וממנה לשלוף רעיון בכל פעם שנזקקים לו. כל תלמיד יכתוב חמישה רעיונות על חמישה פתקים (אפשר לכתוב בפתקים בצבעים שונים לפי נושא: ציור, סיפור, שיר וכו'). את הרעיונות הם ישימו בעילום שם בתיבה, ויהיה ניתן לקחת רעיון של מישהו אחר וליצור על פיו.
- אפשר ללמוד את השיר "איך שיר נולד" ולשוחח על הדמיון בין יצירה ללידה.
- אפשר לשוחח על מחסום יצירה בעקבות הקטע מתוך הספר "מתחילים סיפור" של עמוס עוז.
קישורים ברשת
- איך נולדים הרעיונות הטובים בעולם, מאמר בעיתון הארץ