איך מנחמים אבלים?
לא תמיד אנחנו יודעים איך להגיב ומה לומר למישהו שחווה קושי גדול. נקרא דילמה בנושא ונלמד על ניחום האבלים הנהוג בשבעה.
אבא של מאי, ילדה מהכיתה שלנו, נפטר השבוע פתאום מדום לב. החלטנו שבכל יום מימי השִבעה יילכו שני ילדים מהכיתה לנחם את מאי. היום היה תורי ללכת עם ספיר. האמת היא שלא ממש התלהבתי מהמשימה. אומנם רציתי להיות עם מאי בימים הקשים שהיא עוברת, אבל חשבתי לעצמי: מה כבר יש לי לומר לה? הרי שום מילה שאגיד לא תחזיר את אבא שלה לחיים!
ספיר חשבה אחרת: "באמת, אור, היא צריכה לראות שהחברים שלה לא עוזבים אותה גם ברגעים הכי קשים. אתה לא יכול להחזיר את אבא שלה, אבל אתה יכול להשתתף בצערה ואולי להקל מעט את הכאב".
"אז מה עושים? מגיעים, נכנסים ו…? שותקים?" שאלתי בחוסר אונים.
ספיר, שסבא שלה נפטר לא מזמן, סיפרה שכאשר אימא שלה ישבה שבעה, היא סיפרה לאנשים שבאו לנחם איזה איש מיוחד היה אבא שלה, למי הוא עזר ואיך. "אני חושבת", אמרה ספיר, "שהיא הרגישה שככה אבא שלה יישאר בזיכרון של אנשים אחרים. ייתכן שגם מאי תרצה לדבר על אבא שלה, אז אולי אנחנו צריכות לעודד אותה לספר על אבא שלה, ואולי היא דווקא תרצה לדבר על דברים אחרים. צריך לראות מה יתאים לה באותו הרגע". הסכמתי איתה, אבל בלב חשבתי שאולי דווקא יהיה הכי מתאים פשוט לשבת לצידה או לחבק אותה…
כאשר מישהו חווה אובדן, קשה מאוד לדעת כיצד לסייע לו, לנחם אותו ולתמוך בו תמיכה רגשית.
במסורת היהודית ניחום אבלים הוא מצווה, ונקבעו לה כללים בן השאר כדי לסייע להתמודד עם הקושי הזה.
לפי המסורת, יש להגיע לביקור תנחומים אצל האדם האבל היושב שבעה. דרך הניחום היא הקשבה ושיח עם האבל על האדם שנפטר ואמירת מילות תנחומים. כמו כן יש הנוהגים להביא עימם דבר מאכל ולנסות להקל על האבלים כך שלא יידרשו לדאוג לצורכיהם בעצמם בימי אבלם. כאשר האבלים יושבים על הרצפה, יש לשבת כמותם על כיסא נמוך כדי להביע הזדהות. יש לחכות שהאבל יפתח בדברים. כדי שלא ייאמרו דברים פוגעים ולא רגישים, קבעו חכמים דברי ניחומים בנוסח קבוע שדי לומר כדי שייחשבו מחווה של ניחום. על פי מנהג אשכנז, הנוסח הוא "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים (ולא תוסיפו לדאבה עוד)", ועל פי מנהג עדות המזרח, "מן השמים תנוחמו". לפי ההלכה, אסור לשאול את האבל לשלומו או לברכו בשלום. דינים ומנהגים אלו מעידים על חשיבות האמפתיה, הרגישות וההקשבה כאשר באים לנחם אדם במכאובו. הם גם מעידים על חשיבות התמיכה הקהילתית במצבי קושי בחיים.
באופן כללי חשוב לדבר עם התלמידים על הדרך שבה משוחחים עם אבלים ופונים לאחרים שחוו אובדן, הן כדי למנוע פגיעה ברגשות האבל הן כדי ללמוד להתמודד עם הקושי והמבוכה שבפנייה אליו.
תכל'ס איך ניגשים לנושא?
- בקשו מהתלמידים לכתוב על פתקים משפטי נחמה ("יהיה בסדר", "אתה תעבור את זה", "אני איתך", "משתתף בצערך" וכדומה). אספו את הפתקים לקערה.
- בקשו מהתלמידים להוציא פתק, לקרוא אותו לפני הכיתה ולספר כיצד האמירה הזאת נשמעת באוזניהם כאשר הם עצובים וזקוקים לנחמה. האם היא מנחמת? למה?
- קראו את הדילמה העוסקת בנושא.
- הקרינו לתלמידים מצגת של מנהגי אבלות וניחום אבלים על פי המסורת היהודית.
מדברים
- בדילמה עולה ההתלבטות כיצד לנהוג בניחום אבלים. האם התמודדתם פעם עם מצב כזה? אם כן, כיצד נהגתם?
- ספיר מסבירה שיותר מלדעת מה לומר, חשוב להיות עם מאי ושיכולות להיות כל מיני דרכים שיתמכו בה. כיצד לדעתכם אפשר לדעת איזה סוג תמיכה או נחמה צריך מי שמתמודד עם קושי?
- הציעו דרך נוספת לתמיכה במישהו שמתמודד עם קושי או כאב שאינה מוזכרת בסיפור.
אפשר גם
- אפשר ללמוד על הקדיש – ממנהגי האבלות ואחת הדרכים שבהן הקהילה תומכת באבל.
- אפשר ללמוד על האנשים שמשמחים ומעלתם גדולה ולראות שזוהי עוד דרך לתמוך ולנחם.
- אפשר ללמוד על הסיפור "יגון" שעוסק באובדן ואבל.