בית לאלוהים

פעמיים בהיסטוריה היה לעם ישראל בית מקדש. את בית המקדש הראשון בנה שלמה המלך במחצית השנייה של המאה ה-10 לפני הספירה, והוא עמד על כנו עד שנת 586 לפני הספירה, אז החריב אותו נבוכדנצר השני מלך בבל, עם גלות בני ישראל לבבל. כחמישים שנים לאחר מכן התיר כורש, מלך פרס, לגולים לחזור ולבנות שוב את בית המקדש. מאות שנים לאחר מכן, בערך בשנת 30 לספירה, שכלל המלך הורדוס את בית המקדש והפך אותו לבניין מפואר מאוד, כפי שכתוב בתלמוד: "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו" (תלמוד בבלי, בבא בתרא ד, ע"א). את בית המקדש החריבו בשנת 70 הרומאים. בתנ"ך אפשר לראות יחס כפול לבית המקדש. מצד אחד בית המקדש הוא ביתו של אלוהים: "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים" (מלכים א, ח, יג). מצד אחר אין מבנה שיכול לשכן בתוכו את אלוהים מפני שאין לו גוף: "כי האמנם ישב  אלהים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א, ח, כז). אפשר להניח שבתקופת המקרא שתי התפיסות היו קיימות במידה כלשהי. עם התלמידים נתמקד בפירוש לפסוק "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). אמנם מדובר פה במשכן, אך התפיסה תקפה גם לבית המקדש. אין התאמה בין המילה "משכן" – שהיא בלשון יחיד – לבין המילה "בתוכם", והיינו מצפים שיהיה כתוב "עשו לי משכן ושכנתי בתוכו". אפשר ליישב את הקושי  לפי הפירוש שלפיו אלוהים אומר שכאשר בני ישראל יבנו לו משכן, הוא ישכון בקרבם. לפי הסבר זה, אלוהים אינו גר במשכן או בבית המקדש, אך המבנה משמש מעין כלי שעוזר לעם ישראל להרגיש את נוכחותו – אם מפני שיש בו קדושה מרבית, אם מפני שכאשר העם מתכנס בין כתליו, הוא מרגיש קרוב לאל.

דבריו של פילון, פילוסוף יהודי שחי באלכסנדריה במצרים (50-15 לפני הספירה בערך) מתארים את בית המקדש בשלושת הרגלים. בתיאורו הציורי מאוד בית המקדש שימש מעין בית למבקריו: הם ראו בו "מקלט משותף", "נמל מוגן מפני סערות החיים", ובו ביקשו למצאו את השקט מדאגות החיים. תיאור זה מזכיר מאוד את אחד התפקידים של בית פרטי – לשמש לנו מקלט, מקום שבו אנחנו מרגישים מוגנים.