הבכי כעונג
רבי עקיבא מעניק לבכי משמעות מפתיעה: הוא אומר שהוא עונג, והגדרה זו מעוררת אותנו לחשוב מחדש על משמעותו של הבכי.
עונג הוא הנאה, בוודאי לא האסוציאציה הראשונה של המושג בכי. כפי הנראה, גם תלמידיו של רבי עקיבא ראו את הדברים באופן דומה, ולכן כשראו אותו בוכה בשבת, הם הזכירו לו שחכמים לימדו שבשבת עלינו להתענג, שהרי בעיניהם הבכי סותר את ההגדרה של "התענגות". רבי עקיבא מפתיע אותם בתשובתו: תפיסתו שונה, ובעיניו הבכי הוא עונג.
תמצותו של המדרש והעדר הסבר לאמירה המפתיעה של רבי עקיבא מעוררים דיון ורצון לפתור את התעלומה: כיצד ייתכן שבכי הוא עונג?
אף שאין זו האסוציאציה הראשונה שלנו, נוכל בקלות למצוא הסברים לראיית הבכי כעונג: רבים רואים בו מעשה משחרר שאחריו חשים הקלה. יש הטוענים שהוא מטהר את הנפש מתחושות שליליות, ומחקרים גילו שבדמעות של עצב יש רעלים שאינם נמצאים בדמעות מסוגים אחרים. יש עוד תפיסות וגישות דומות.
אחד הרעיונות החשובים הנובעים ממעשהו של רבי עקיבא הוא מתן "רשות" לבכות. כדאי וחשוב לדבר על כך ועל פירושים שונים שאנחנו מייחסים לבכי (למשל האם בכי הוא מעשה תינוקי? מה משדרים סוגי בכי שונים? וכו'.)
תכל'ס איך ניגשים לנושא?
- בפתיחת השיעור, אפשר לכתוב את המילה "בכי" על הלוח ולצייר סביבה שמש אסוציאציות: מה מזכירה לכם המילה? קרוב לוודאי שהתלמידים יאמרו מילים כמו עצוב, כואב, בוכה ומסכן. אחרי כמה דקות אפשר לכתוב את המילה "עונג" על הלוח, לשאול אם גם המילה הזאת מתקשרת בעיניהם לבכי, ואז לקרוא יחד את המדרש.
מדברים
- כיצד הגדיר רבי עקיבא את הבכי שלו?
- האם מוסבר במדרש מדוע בכה רבי עקיבא?
- איך בכי יכול להיות מענג או נעים?
- מה הבכי מביע? (עצב, חוסר אונים, כעס, התרגשות וכו'.)
אפשר גם
- אפשר לדון באופן כללי בחשיבות המודעות לרגשותינו ובפיתוח רגישות לתחושות ולרגשות שלנו ושל אחרים.
- אפשר לקרוא את השיר "עמדתי בצד ובכיתי" של יהודה אטלס ולדון במקרים שבהם איננו רוצים שימנעו מאיתנו לבכות.