השנה עבדים, בשנה הבאה בני חורין

הקטע לקוח מן ההגדה של פסח הנאמרת בליל הסדר, בתחילתו של "מגיד", החלק שבו מספרים ביציאת מצרים. קטע זה נאמר לאחר חציית המצה לשניים. הוא נכתב בארמית משום שזו הייתה הלשון שהבינו גם פשוטי העם בתקופה שבה נכתב (ככל הנראה בתקופת המשנה, לפני כאלפיים שנה).

הוא מחולק לשלושה חלקים:

המשפט הראשון עוסק ב"לחם העוני" – הוא המצה המכונה כך משום שהיא מעידה על עוניים של האופים אותה – אין להם אפילו הזמן להניח לבצק לתפוח, קל וחומר להעשירה בטעם. יש שפירשו כי המצה החצויה נקראת לחם עוני מכיוון שהעניים חותכים את המזון שלהם לחתיכות ושומרים חתיכה לעתיד הלא ידוע.

המשפט השני מהפך את רעיון העוני: אנו כבר איננו עבדים ועניים, ואנו אוכלים את המצה על פי מצווה. זאת ועוד, אנו מזמינים את כל הרעבים והנזקקים לאכול עמנו את הסעודה, וכך המצה הופכת ללחם של אנשים חופשיים, של בעלי ממון היכולים לארח אצלם אנשים.

המשפט השלישי אינו קשור מלכתחילה לשני המשפטים הראשונים, וברור שהוא נכתב כאשר בני ישראל חיו בגלות ומביע את רצונם לשוב לארצם, וזאת דווקא בחודש ניסן, הוא חודש הגאולה לפי תפיסת חז"ל. עם זאת בוודאי יש קשר רעיוני בין המשפטים – הם מחברים את העבדות והשחרור של אבותינו ואמותינו לשחרור המיוחל של הגולים.