השתתפות בצער

חיכיתי בתחנת האוטובוס להסעה לחטיבת הביניים. בהתחלה הייתי לבד, אחר כך אלונה הצטרפה וגם ארבל ויואב. עד שהאוטובוס הגיע היינו קבוצה גדולה. יאיר, הנהג הקבוע, הנהן כשראה אותי: "משתתף בצערך ושלא תדעו עוד צער", אמר. שתקתי. התיישבתי על המושב הקרוב לדלת האחורית. אלונה עלתה אחרי והתיישבה לידי: "בטח שמעת את ה'משתתף ב…' ו'שלא תדע…' הרבה פעמים, נכון?"

הנהנתי.

"יצא לך לחשוב על זה?"

"לא ממש".

"מה זה 'משתתף בצערך'? מה, צער זה מסיבת ריקודים? איך משתתפים בצער? ומה זה 'שלא תדע עוד צער', זה לא משהו כמו שתמות לפני שאסון נוסף יקרה?"

הסתכלתי עליה בבעתה. בקושי התעוררתי אחרי שחלמתי בלילה על אמא, שחיבקה אותי ולחשה לי שהיא אוהבת אותי הכי הרבה בעולם, והיא כבר מבלבלת לי את המוח.

ארבל ששמע אותה אמר: "תגידי לי, מה החלטת לחפור לו על הבוקר?"

"לא, זה באמת מעניין אותי. אם סבא וסבתא שלו ימותו יום אחד כי הם זקנים, איך הוא לא ידע צער". היא הביטה בי ומלמלה: "טוב, אני יודעת שהגזמתי עם מה שאמרתי עכשיו, אתה נראה המום".

"לא, תמשיכי", אמרתי לה, "זה כיף לשבת על ידך ולשמוע שאולי כדאי לי למות לפני שאדע עוד צער".

"מצטערת", אמרה, "אבל רק שתדע שעוד מעט תפגוש חברים שלא ידעו מה להגיד לך. יהיו כאלה שיבהו בך כאילו אתה חייזר, ויהיו שיגידו לך דברים ששמעו מההורים שלהם".

"אולי כדאי לי לחזור הביתה?" שאלתי, והתכוונתי ברצינות. באמת לא רציתי להגיע לחטיבה.

"השתגעת?! פשוט אל תתייחס".

האוטובוס עצר בתחנה הקרובה לחטיבת הביניים ואנחנו ירדנו.

[…] מדי פעם הגיע מישהו והזכיר לי שאמא מתה. לפעמים גם אמרו שמצטערים לדעת. היו כאלה שחיבקו והיו שהסתכלו, רק הסתכלו.

אורה קרופיק, החיים הפשוטים שלי, פרק 5, ספר להאזנה, דני ספרים, 2019, מ-2:33 עד 5:10