חוטים של גשם/ אהוד מנור

חוטים של גשם
אהוד מנור

עוֹד מְעַט יֵרֵד פֹּה גֶּשֶׁם,
בּוֹא וְנִשָּׁאֵר בַּחוּץ
נִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹ הַדֶּשֶׁא
בְּעוֹלָם יָפֶה, רָחוּץ.

הִסְתַּכֵּל, הִנֵּה חוּטִים שֶׁל גֶּשֶׁם;
מִישֶׁהוּ רוֹצֶה לִתְפֹּר
בֶּגֶד חַג לְכָל הָעֵמֶק,
לַגְּבָעוֹת, לֶהָרִים וְלַמִּישוֹר.

בּוֹא וּנְחַכֶּה לַגֶּשֶׁם
נְצַפֶּה עַד שֶׁיָּשׁוּב.
נְחַכֶּה לוֹ עַד הָעֶרֶב,
שֶׁיֵּדַע שֶׁהוּא חָשׁוּב.

אֵיךְ תָּפְרוּ לָהֶם חוּטִים שֶׁל גֶּשֶׁם
כּוֹבַע טֶמְבֶּל לֶחָצָב,
וְעַכְשָׁו תֵּצֵא הַשֶּׁמֶשׁ
וְתוֹסִיף לְקִשּׁוּט רִקְמַת זָהָב.

הִנֵּה כְּבָר יוֹרֵד הַגֶּשֶׁם,
מִשִּׂמְחָה רוֹקֵד הַבְּרוֹש.
הַטִּפּוֹת יוֹרְדוֹת בְּקֶצֶב,
מַרְטִיבוֹת לִי אֶת הָרֹאשׁ!