אני לא ילדה של כיסא / שולמית הראבן

אֲנִי לֹא יַלְדָּה שֶׁל כִּסֵּא
שׁוּלַמִּית הַרְאֶבֶן

אַבָּא,
אֲנִי לֹא יַלְדָּה שֶׁל כִּסֵּא.
מַה נַּעֲשֶׂה?

כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת יָשָׁר עַל כִּסֵּא,
כָּל-כָּךְ מְסֻדֶּרֶת,
כְּמוֹ אֵיזוֹ גְּבֶרֶת,
בְּפַרְצוּף רְצִינִי –
זֹאת לֹא אֲנִי.

אֲנִי יַלְדָּה שֶׁל שֻׁלְחָנוֹת,
וְיַלְדָּה שֶׁל חַלּוֹנוֹת,
וַאֲנִי בֶּאֱמֶת חוֹשֶׁבֶת
שֶׁקָּצֶה שֶׁל שֻׁלְחָן הוּא מָקוֹם טוֹב לָשֶׁבֶת,
וְאֶדֶן שֶׁל חַלּוֹן הֲכִי טוֹב מִכֻּלָּם,
כִּי רוֹאִים מְצֻיָּן אֶת כָּל הָעוֹלָם.

רוֹאִים עֵצִים וְרוֹאִים עָנָן וְרוֹאִים אוֹרוֹת,
כָּל רֶגַע יֵשׁ שָׁם מַשֶּׁהוּ לִרְאוֹת,
וְכָל יוֹם רוֹאִים שָׁם מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ.
אֶתְמוֹל רָאִיתִי שְׁלֹשָׁה יוֹנְקֵי-דְּבַשׁ,
בְּלִי גֻּזְמָה.

וְאַתָּה יוֹדֵעַ מָה?
לְצַיֵּר הֲכִי נוֹחַ בִּשְׁכִיבָה עַל הַבֶּטֶן.
אָז תָּבִין, הַכִּסֵּא לֹא נָחוּץ לִי בְּעֶצֶם,
אֲנִי פָּשׁוּט לֹא יַלְדָּה שֶׁל כִּסֵּא.

אָז מַה נַּעֲשֶׂה?