לשפוך את הלב
הסיפור יגון של אנטון צ'כוב מתאר את הקושי והחשיבות של שיתוף האחר בצער.
יונה פוטאפוב הוא עגלון בעיר סנט פטרסבורג ברוסיה לפני יותר ממאה שנה, כמו נהג מונית של ימינו. הוא שרוי בודד באבלו לאחר מות בנו ומנסה לשפוך את ליבו לפני האנשים שהוא מסיע, אולם הם אינם מטים לו אוזן. להלן קטעים מהסיפור:
יונה מסתכל בנוסע ושפתיו נעות… רוצה הוא, כנראה, להגיד דבר-מה, אולם אין גרונו מפליט אלא קול נחרה בלבד.
יונה מעקם את פיו מתוך חיוך ואומר בהתאמצות:
“ואצלי, אדוני, זה… בן מת אצלי בשבוע זה.”
“ומי יודע! כנראה מקדחת… שלושה ימים שכב בבית-החולים – ומת. כך היה רצונו של אלוהים.”
“הצידה, שד!” מגיע קול מתוך החשיכה. “היצאו עיניך מחוריהן, כלב זקן, הבט וראה מה שלפניך.”
“מהר, מהר,” אומר איש-הצבא, “הן באופן כזה תימשך הנסיעה עד מחר, דפוק נא בסוסים והזדרז.”
העגלון מגביה שוב את צווארו, מתרומם ומנופף בשוט. פעמים אחדות הוא הופך את פניו אל הנוסע ומסתכל בו, אולם הלה סגר את עיניו. אינו נוטה, כנראה, כלל לשמוע את דבריו.
כמעט שבוע ימים עבר מיום שמת בנו, והוא לא הספיק עדיין לדבר על זה כהוגן עם שום אדם… לדבר צריך כראוי, בהסברה ובפרוטרוט… צריך לספר כיצד חלה הבן, כמה ייסורים סבל, מה דיבר לפני יציאת-נשמתו ואיך מת. צריך לתאר את ההלווייה, את הנסיעה לבית-החולים כדי לקבל את בגדי-המת. בתוך הכפר נשארה אחריו בת – אניסיה… וגם על-אודותיה צריך לדבר… ובכלל, כלום מועטים הם הדברים שאפשר לו לדבר עליהם עכשיו? השומע צריך להיאנח, לנוד לו, לבכות… יותר טוב לתנות את הצרות לפני נשים. הללו טיפשות הן אמנם, אלא שדימעתן מצוייה.
– אלך ואראה את שלום הסוסה – חושב הוא – לישון אפשר תמיד… ישון-תישן דייך, אין דבר.
הוא מתלבש ויוצא אל האורווה, אל סוסתו. חושב הוא עכשיו על שיבולת-שועל, על שחת, על מזג-האוויר… על-אודות בנו אין הוא יכול לחשוב בשעה שהוא לבדו. לדבר עליו עם מי שהוא – אפשר, אולם לחשוב על אודותיו, לתאר בדמיון את דמות דיוקנו – זהו למעלה מכוחותיו…
“הלועסת את?” שואל הוא את סוסתו, בהביטו אל עיניה המבריקות – “נו, לעסי, לעסי. מכיוון שאין השכר מספיק כדי לקנות שיבולת-שועל – נאכל שחת… כך… זקנתי כבר, ואין כוחי יפה בנסיעה… בני – לו היה יאה לנסוע ולא לי… זה היה עגלון שבעגלונים… אלמלי נשאר בחיים…”
“כך הוא הדבר, אחא, סוסתי… קוזמה בן יונה איננו, שבק חיים לכל חי, עמד והסתלק מאתנו מבלי בקש חשבונות רבים… ועכשיו נניח שלך יש סייח קטן ואת הנך אימו-יולדתו, ופתאום, דרך משל, שבק סייח זה חיים לכל חי. האם לא צר?”
הסוסה לועסת, מקשיבה ונושמת לתוך כפות-ידיו של בעליה.
יונה מתעודד ושופך לפניה את כל ליבו…
אנטון צ'כוב, יגון, תרגום: דבורה בארון, הפועל הצעיר, גיליון 35 (תרע"ג)
זהו סיפור קצר של הסופר הרוסי אנטון צ'כוב שהתפרסם בשנת 1886. הסיפור מספר על יונה, עגלון עני, שבנו מת לא מכבר. הוא מגיע לעיר מהכפר ומקווה למצוא אדם שיוכל לשתף במכאוביו, אבל כל ניסיונותיו עולים בתוהו, והוא מושפל. לבסוף הוא משתף את סוסתו ומספר לה על מותו של הבן. הוא מרגיש שהסוסה קשובה לו ואף חווה אמפתיה כלפיו.
זהו סיפור שנכתב כביקורת חברתית על החברה העירונית של המאה ה-19 שבה הפרט ובעיותיו אינן מעניינות איש. יונה נפגש עם בני מעמדות שונים, גם עגלון השווה לו במעמדו, אבל בין כולם הוא חווה ניכור ובדידות.
הסיפור גם מלמד על הצורך של האדם בהקשבה ובאמפתיה של סביבתו ומעלה שאלה על מידת היכולת של האדם להיות קשוב לסביבתו ולהשתתף בצער האחר.
אפשר לקרוא את הסיפור כולו או בתרגום עדכני יותר.
תכל'ס איך ניגשים לנושא?
- שאלו שתי שאלות, וערכו שתי רשימות של תשובות:
-
- מה אתם רוצים לעשות כשקורה לכם משהו עצוב מאוד?
- מה אתם מצפים מהסביבה?
קראו את הסיפור, ובחנו עם התלמידים: האם הציפיות של יונה מהאנשים סביבו דומות לציפיות של התלמידים מהסביבה? האם יחס החברה ענה על הציפיות שלו? (לא). איך הוא התמודד עם הפער הזה?
- הסבירו על הסיפור יגון, וקראו את כולו או חלקים ממנו.
מדברים
- מה ניסה העגלון לעשות כדי להתמודד עם אבלו? האם הצליח?
- למה לדעתכם חיפש העגלון מישהו לדבר איתו על אבלו? האם גם כשאתם עצובים, אתם רוצים לדבר על כך עם מישהו? למה?
- מה דעתכם על הציפייה של העגלון שאנשים זרים יקשיבו לו? האם לדעתכם יש לבקר אותם על כך שלא הקשיבו לו? הסבירו.
- מה ניתן ללמוד מהסיפור על היחס שלנו לאנשים שמתמודדים עם עצב?
- מה דעתכם על בחירתו של המחבר להפוך את הסוסה למאזינה הטובה ביותר? מה לדעתכם הוא רצה לומר בכך?
אפשר גם
- אפשר לבקש מהתלמידים לכתוב מכתב ולספר בו על משהו שמעציב אותם. את המכתב יבחרו לתת ולמי (לאו דווקא למישהו מבית הספר) או לשמור אצלם. אפשר גם למען את המכתב לסוסה מהסיפור או לדמות בדיונית אחרת.
- אפשר ללמד על "הקשבה פעילה" ולבקש מהתלמידים לשתף זה את זה בזוגות בחוויה לא נעימה אחת שקרתה להם בשבוע האחרון. המקשיב יהיה ב"הקשבה פעילה" (הוא לא ידבר בכלל בזמן ההקשבה, ועליו להיות קשוב ורק לבטא את הקשבתו בתנועות גוף או קולות, להימנע מעצות ושיפוטיות או מלהעביר את מרכז השיחה אליו). בקשו מהתלמידים לספר כיצד הרגישו כדוברים או כמאזינים בשימוש בהקשבה הפעילה.
- אפשר לצפות בסרטון בנושא.
- אפשר לפנות לפעילות איך מנחמים אבלים.
- אפשר ללמוד על הפסל מלנכוליה שעוסק בהתמודדות עם אבל.