מזוזה

המזוזה היא מגילת קלף מגולגלת הנקבעת בפתח הבית, וכתובות עליה שתי פרשיות מן התורה: "שמע ישראל" (דברים ו, ד) ו"והיה אם שמוע" (דברים יא, יג). שני הקטעים האלה הם גם המקור לקיום מצוות המזוזה. וכך נאמר למשל במקור הראשון:

"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו, ו-ט). כלומר על פי התורה, יש לכתוב את הדברים האלה (הנאמרים בפרשה) על מזוזות הבית.

על פי תפיסה מרכזית במסורת היהודית, המזוזה מגינה על הבית ועל האנשים החיים בו, וליתר דיוק מסמלת את הגנת האל עלינו. מכאן גם האותיות שד"י – שומר דלתות ישראל – הכתובות בצדה החיצוני של יריעת הקלף של המזוזה. לפעמים מוטבעת מילה זו גם  על בית המזוזה. חשוב לציין כי גם עבור יהודים רבים, שאינם מאמינים ברעיון של הגנת האל עליהם באמצעות חפץ, המזוזה חשובה משום שהיא סמל לבית יהודי.
בתי המזוזה היו עם השנים לפריט נוי מעוצב עשוי כסף, זהב, עץ וזכוכית, אבן ועור.

הסימון הראשון של פתח הבית קשור לסיפור יציאת מצרים. בספר שמות (יב, כא-כג) מסופר כי אלוהים ציווה על בני ישראל לסמן בדם את משקופי הבתים והמזוזות כדי להבחין בין בני ישראל ובין בתי המצרים בזמן מכת הבכורות ולמנוע פגיעה בבכורים של בני ישראל.
מאחר שהחיוב על קביעת המזוזה חל בעת כניסה לבית חדש, יש המשלבים את קביעת המזוזה בטקס חנוכת הבית, ויש המוסיפים ברכת "שהחיינו":  "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".