על גבולות האבל
האם יש לשים גבול לאבל ולצער? במדרש מלמד רבי יהושע את האבלים על חורבן בית המקדש על חשיבות המידתיות.
כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה רָבוּ פְּרוּשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן.
נִטְפַּל לָהֶם רַ' יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶם: בָּנַי, מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם אוֹכְלִים בָּשָׂר וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִים יַיִן? אָמְרוּ לוֹ: נֹאכַל בָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנּוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁו בָּטֵל?
וְנִשְׁתֶּה יַיִן שֶׁמִּמֶּנּוּ מְנַסְּכִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁו בָּטֵל?
אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת.
הֵשִׁיבוּ: אֶפְשָׁר בְּפֵרוֹת.
עָנָה ר' יְהוֹשֻׁעַ: פֵּרוֹת לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ בִּכּוּרִים.
אָמְרוּ: אֶפְשָׁר בְּפֵרוֹת אֲחֵרִים [שלא מביאים מהם ביכורים].
הִקְשָׁה עֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ: מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה, שֶׁכְּבָר בָּטֵל נִסּוּךְ הַמַּיִם.
שָׁתְקוּ.
אָמַר לָהֶם: בָּנַי, בּוֹאוּ וְאֹמַר לָכֶם: שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כְּלָל אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה; וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי אִי אֶפְשָׁר, שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהּ.
אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים – אֵיךְ מִתְאַבְּלִים עַל הַחֻרְבָּן?
סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְּסִיד וּמְשַׁיֵּר בּוֹ דָּבָר מֻעָט שֶׁלֹּא סִיֵּד;
עוֹשֶׂה אָדָם כָּל צָרְכֵי סְעוּדָה וּמְשַׁיֵּר בָּהּ דָּבָר מוּעָט שֶׁלֹּא מֵכִין;
וְעוֹשָׂה אִשָּׁה כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ וּמְשַׁיֶּרֶת דָּבָר מוּעָט שֶׁלֹּא עוֹשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם… תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז, ה-ו).
וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַיִם… שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ישעיה סו, י).
תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס, עמוד ב
פירושי מילים
פְּרוּשִׁים – אנשים שנמנעו מתענוגות כמו בשר ויין
מְנָחוֹת – סוג של קורבנות מסולת או מקמח
נִסּוּךְ הַמַּיִם – שפיכת מים על המזבח שנעשתה בחג הסוכות


האגדה מספרת שלאחר חורבן הבית השני פרשו אנשים רבים מרוב אבל וצער מהנאות שהזכירו להם באבלם את בית המקדש – למשל אכילת בשר ויין שהיו משמשים קורבנות בבית המקדש. רבי יהושע משוחח עימם ומשקף להם את הבעייתיות שבגישתם על ידי הקצנת האיסורים. הוא אומר להם שלפי תפיסתם, עליהם גם לא לאכול לחם או פירות משבעת המינים ואפילו לשתות מים משום שכל אלה שימשו בבית המקדש. לכן במקום זאת הוא מציע גישה מידתית לאבל – הוא אינו מבטל את האבל, אלא תוחם אותו בתוך החיים. בעת שמחה, כמו בניית בית חדש, יש להשאיר זכר לחורבן בית המקדש ולא לסייד אזור קטן. בכך מקיימים את השבועה שבמזמור קל"ז לזכור ולהעלות את ירושלים על ראש כל שמחה. כמה ממנהגי האבלות נהוגים אף היום, למשל הותרת חלק בקיר הבית שאינו צבוע, וכמובן שבירת כוס בחתונה ואמירת הפסוקים ממזמור קל"ז.
תכל'ס איך ניגשים לנושא?
- ספרו לתלמידים על מצב שבו ילד בוכה וההורה מקציב לו שתי דקות לבכות, מודד את שתי הדקות ומורה לו להפסיק לבכות. בקשו מהתלמידים להביע דעה על כך. האם אפשר להגביל מישהו שבוכה וכואב לו ולהקציב לו זמן לביטוי כאבו? האם מעשה כזה הוא לטובת הילד? האם יש משך זמן שבתומו נכון להפסיק את הבכי (שעתיים, יומיים)? איך יודעים מה הגבולות של העצב?
- קראו את המדרש. ניתן גם להמחיז אותו ולחלק לכמה תלמידים בפתקים את התפקידים וטקסט מהמדרש.
- דונו עם התלמידים בגישתו של רבי יהושע, ובקשו מהם להזכיר מצבים מהחיים שלהם שהמסר של הסיפור בא בהם לידי ביטוי.
מדברים
- מדוע הפסיקו הפרושים לאכול בשר ויין לפי ההסבר שלהם? מה הם ביטאו בכך?
- כיצד שכנע רבי יהושע את הפרושים שלא להימנע מבשר ויין?
- מה הציע לעשות במקום פרישה מוחלטת מהנאות החיים? מה הצעה זו מלמדת על גבולות האבל?
- האם קרה לכם שהתקשיתם להתגבר על העצב שלכם זמן רב? אם כן, מה עזר לכם לשים גבול לעצב?
- האם שימת גבול לעצב פירושה ביטול תחושת העצב והדחקתו? הסבירו.
- במקום לפרוש מהנאות החיים רבי יהושע מציע להמשיך לחיות וליהנות מהטוב שיש בחיים, אבל להזכיר את העצב במצבי שמחה. למה לדעתכם רבי יהושע אינו מציע לשכוח לחלוטין את העצב או לפחות להפריד בין העצב לשמחה? מה דעתכם על הצעתו?
אפשר גם
- אפשר ללמוד על מנהגי האבלות לזכר חורבן בית המקדש הנהוגים עד היום.
- אפשר להרחיב על מזמור קל"ז. (קישור לשיעור)
- אפשר לצפות בסרט "אגדת חורבן" שמספר על חורבן הבית השני.
- אפשר לצפות בסרטון המלמד על הקרב האחרון על ירושלים וחורבן הבית השני.
- אפשר ללמוד על אומנות הקינצוגי היפנית שבה במקום להסתיר שברים של כלים, מדגישים אותם כחלק מהכלי השלם בזהב, כמו הזכרת האבל והעצב דווקא במצבי שמחה.