שלוש שאלות

תנועת החסידות קמה במזרח אירופה במאה ה-18 ועסקה בהתפתחות רוחנית. מקים התנועה היה הבעל שם טוב (רבי ישראל בן אליעזר). תורת החסידות התבססה על הקבלה, אבל חידשה בכך שפנתה גם להמון העם הפשוט באמצעות משלים וסיפורים כמו הסיפור שלפנינו כדי לעורר מחשבה בענייני מוסר, התנהגות וחיי הרוח.

ייתכן שהסיפור שלפנינו רומז למשנה ממסכת אבות: "עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹושָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (ג, א). אמנם שלא כמו במשנה, בסיפור החסידי לא מדובר על נתינת דין לפני אלוהים על המעשים, אלא נתינת דין של האדם לפני עצמו על השאלה "מי אני". הרב התייחס למשמעות הקיומית של השאלות האלה: 

מי אני – השוטר מצפה לקבל מהרב את המידע הפשוט על זהותו האזרחית, למשל שם וכתובת, ואילו הרב מתרגם את השאלה על פי הפן המהותי – בן אדם, יהודי, המהות שלי והזהות שלי; מהם יסודותיו של הקיום שלי. 

מה אני עושה כאן – השוטר מצפה לתשובה תכליתית מהרב באשר למעשיו ברגע זה, ואילו הרב חושב על הפן הקיומי – מה הסיבה שבאתי לעולם ואיך אני מממש אותה; איך אני מצדיק את קיומי במעשיי.

לאן אני הולך – השוטר דורש לדעת לאן מועדות פניו של הרב ברגע זה, ואילו הרב מתרגם את השאלה על פי הרעיון שמנחה את התנהגותו בעולם: מה המטרה והיעד שלי מבחינה רוחנית ואנושית.