על פי החכמים, הסיבה שאלוהים נתן שיחריבו את מקדשו היא השנאה שהייתה בתוך העם.

אהבה ושלום בין שני אחים הם, לפי האגדה העממית, הבסיס לבניין בית המקדש.

עשרה בטבת הוא היום שבו לפי הכתובים החל המצור על ירושלים שהביא לבסוף לחורבן בית המקדש הראשון. עד היום מציינים במסורת את היום הזה באבל וצום.

בשער טיטוס הנציחו הרומאים את ניצחונם על ירושלים, והוא מזכיר מאורע עצוב וקשה בתולדות עם ישראל. אך בתקופתנו השער נעשה סמל לתקומת העם – האחים שמיר התבססו על התבליט שבו כדי ליצור את סמל מדינת ישראל.

מזמור קל"ז בתהלים מספר על אבלם של גולי בבל שמבכים את זכר ציון. הם נשבעים לזכור את ירושלים ולהזכירה בכל אירוע שמחה. מזמור זה היה לתפילה קנונית לאורך אלפיים שנות גלות ועיצב את האופן שבו זוכרים את חורבן ירושלים במסורת.

חורבן בית המקדש היה מאורע טרגי וטראומטי בהיסטוריה היהודית. מגילת איכה ממחישה לנו את גודל הצער והאובדן שחוו בני אותה תקופה.

האם יש לשים גבול לאבל ולצער? במדרש מלמד רבי יהושע את האבלים על חורבן בית המקדש על חשיבות המידתיות.

אבלם וצערם של הגולים לבבל היה גדול כל כך, שהם שלא יכלו לשיר או לנגן. עד היום נהוגים במסורת מנהגי אבלות על חורבן בית המקדש, באירועים שמחים ובימי בין הַמְּצָרִים.

כמעט בלתי אפשרי לדבר על הבית של העם היהודי בלי להתייחס לבית הקדוש ביותר לעם במשך שנים רבות – בית המקדש. אמנם זה לא בית במובן הרגיל שלו, אך יש בו כמה דברים שמאפיינים בית.